מתוך ספר מור ולבונה מאת אבשלום מזרחי
כלי מטבח מאבן, בצורות שונות ובגדלים שונים, מקעריות קטנות למזון ועד למיכלים גדולים - קדרות (שנועדו לבישול) היו בשימוש בכל חלקי תימן אצל יהודים ומוסלמים כאחד. אבות טיפוס עתיקים של הכלים האלה התגלו באתרים ארכיאולוגיים בדרום חצי האי ערב. ממצאים אלה מורים על כך שהשימוש בכלי אבן הוא תרבות עתיקת יומין.
כלי מטבח אלה נעשו מאבן סבון קלה. צבע הכלים היה לרוב אפור. כל כלי גולף מגוש אבן אחד. מרכז ייצור חשוב של כלים אלה נמצא בסביבות העיר 'צעדה' שבצפון תימן. משם נשלחה הסחורה לשווקים בכל רחבי תימן. בשל העבודה הקשה הכרוכה בייצורם, היו כלי האבן יקרים מכלי החרס.
פרט לטעמו - המקובל כמשובח - של מה שמבושל או נאפה בכלים מאבן, מצטיינים כלי האבן בשמירת חום המאכל למשך שעות ארוכות. על כן התאימו כלים אלה לאחסון מאכלים, כגון חמאה מזוקקת (סמנה), להכנת תבשילי השבת, שבה כידוע אין מדליקים אש.
מאכל השבת התימני האופייני (כובאנה) ושאר בישולי הקדרה של יום השבת (חמין למשל), הוכנו בכלי אבן מיוחדים עם מכסה (מדהלה) על פי ההלכה, כלי אבן אינם מקבלים טומאה. בשל תכונה זו ותכונות אחרות העדיפו היהודים, במקרים רבים, את כלי האבן על-פני כלי החרס או כלי הנחושת.
למרות משקלם הכבד של כלי האבן, הביאו עולי תימן ארצה כלי בישול מאבן. יש המשתמשים בהם בישראל עד עצם היום הזה. אכן, מסורת איתנה מאבן.
קליעה תימנית (סלים וכלים).
שלוש קופסאות בגדלים שונים בעלי מכסה ושלושה מגשים שטוחים. העיטור נוצר על ידי שזירת נצרים בצבעים שונים. קליעת נצרים היתה מלאכת נשים מצויה בכפרים ברחבי תימן לפני כ- 150 שנה. חפצי הנצרים שימשו למגוון רחב של מטרות: אחסון בגדים, הגשת אוכל, שטיחים וכיו"ב.